זה היה בנובמבר. אף כי עדיין לא מאוחר, השמים היו חשוכים כשהפכתי למעבר המכבסה. אבא סיים את היום, כיבה את אורות החנות וסגר את התריסים. אבל כדי שלא אבוא הביתה אל החשיכה שהשאיר על האור מעל המדרגות לדירה. מבעד לזכוכית שבדלת היא יצרה מלבן של חיוורון על המדרכה הרטובה, וזה היה בזמן שעמדתי באותו מלבן, שעמדתי לפתוח את המפתח שלי בדלת, שראיתי לראשונה את המכתב. מלבן לבן נוסף, הוא היה על המדרגה החמישית מלמטה, שם לא יכולתי לפספס את זה.
סגרתי את הדלת והנחתי את מפתח החנות במקומה הרגיל מאחורי העקרונות המתקדמים של גיאומטריה של ביילי. ביילי המסכן. אף אחד לא רצה את הספר האפור השמן שלו במשך שלושים שנה. לפעמים אני תוהה מה הוא עושה על תפקידו כאפוטרופוס של מפתחות הספרים. אני לא חושב שזה הגורל שהוא חשב על עבודת האמן שהוא כתב במשך שני עשורים
מכתב. בשבילי. זה היה משהו של אירוע. המעטפה בעלת הפינה החדה, מנופחת בתכולה המקופלת, נתפסה ביד שכנראה נתנה לדוור מידה מסוימת של צרות. אף שסגנונו של הכתיבה היה מיושן, על בירותיו המעוטרות בכבדות ופרחים משוכללים, התרשמתי לראשונה שהוא נכתב על ידי ילד. המכתבים נראו לא מאומנים. משיכותיהם הבלתי אחידות נמוגו לשום דבר או שהיו חרותות היטב בנייר. לא היתה שום תחושה של זרימה במכתבים שציינו את שמי. כל אחת מהן נעשתה בנפרד – M A R G A R E E L L E A – כמפעל חדש ומרתיע. אבל לא ידעתי ילדים. ואז חשבתי, זו יד של נכה.
זה עורר בי הרגשה מוזרה. אתמול או ביום הקודם, בזמן שעסקתי בענייני, בשקט ובפרטיות, טרח איש לא ידוע – זר כלשהו – לטבוע את שמי על המעטפה הזאת. מי זה שעינה את מוחו בזמן שלא חשדתי בדבר?
עדיין במעיל ובכובע שלי צנחתי על המדרגות כדי לקרוא את המכתב. (מעולם לא קראתי מבלי לוודא שאני במצב בטוח, מאז גיל שבע, כשאני יושב על קיר גבוה וקורא את תינוקות המים, הייתי מתפתה כל כך לתיאורים של החיים התת- הרתיעה את שרירי באופן לא מודע, ובמקום שהוחזקתי על ידי המים שהקיפו אותי במוחי כל כך, צנחתי ארצה והתמוטטתי, אני עדיין מרגישה את הצלקת מתחת לשוליים שלי עכשיו, קריאה יכולה להיות מסוכנת.)
פתחתי את המכתב והוצאתי צרור של חצי תריסר עמודים, כולם כתובים באותו תסריט מייגע. בזכות עבודתי, אני מנוסה בקריאת כתבי יד קשים. אין בזה סוד גדול. סבלנות בפועל הם כל מה שנדרש. זה ואת הנכונות לטפח עין פנימית. כאשר אתה קורא כתב יד שנפגע על ידי מים, אש, אור או רק את השנים, העין שלך צריך ללמוד לא רק את צורת האותיות אלא סימנים אחרים של הייצור. מהירות העט. לחץ היד על הדף. שובר ומשחרר בזרימה. אתה חייב להירגע. תחשוב על שום דבר. עד שאתה מתעורר לתוך חלום שבו אתה בבת אחת עט עף מעל קלף ואת קלף עצמו עם מגע של דיו לדגדג את פני השטח שלך. אז אתה יכול לקרוא את זה. כוונתו של הסופר, מחשבותיו, היסוסיו, געגועיו ומשמעותו. אתה יכול לקרוא בבירור כאילו היית נר מאוד מאיר את הדף כמו העט במהירויות על זה.
לא שמכתב זה היה משהו כמו מאתגר כמו כמה. זה התחיל ב”מיס לאה” הקצר; לאחר מכן החליפו ההירוגליפים את עצמם במהירות לדמויות, אחר כך מילים, ואחר כך משפטים.
זה מה שאני קורא:
פעם עשיתי ראיון ל”באנבורי הראלד”. אני חייב להסתכל על זה באחד הימים, על הביוגרפיה. בחור מוזר הם שלחו אותי. ילד, באמת. גבוה כמו גבר, אבל עם שומן הגור של הנוער. מביך בחליפתו החדשה. החליפה היתה חומה ומכוערת ונועדה לאדם מבוגר בהרבה. הצווארון, החתך, הבד, כולם לא נכונים. זה היה מסוג הדברים שאמא קנתה לילד שעזב את בית הספר לעבודה הראשונה שלו, מדמיין שילדה יצליח איכשהו לגדול לתוכו. אבל הבנים לא משאירים את ילדותם מאחור כשהם עוזבים את מדי בית הספר שלהם.
היה משהו בהתנהגותו. אינטנסיביות. ברגע שהסתכלתי עליו, חשבתי, “אה, מה הוא אחרי?”
אין לי שום דבר נגד אנשים שאוהבים את האמת. מלבד העובדה שהם עושים חברים משעממים. רק כל עוד הם לא מתחילים לדבר על סיפורים ויושר, כמו חלק מהם. זה מרגיז אותי. אבל בתנאי שיניחו לי לנפשי, לא אפגע בהם.